מאירי על ביצה ט׳

1 הטייה מחלון לחלון הואיל ומעתיק הסולם ממקומו מכל וכל אע"פ שבאותו שובך בעצמו הוא הרי הוא כהולכה וכל שאסור בהולכה אסור בהטייה הא כל שאינה מעתיקה ממקומה נראה שמותר אף בשל עלייה:

2 ענין זה שאמרנו שכל שאסרו חכמים משום מראית העין אף בחדרי חדרים אסור לא בכל דבר נאמר כן ומתוך כך כתבו הרבה גאונים שאין הלכה כן שהרי צנור שעלו בו עשבים ממעכן ברגליו בצנעה בשבת כמו שנאמרה בחמשי של כתובות ס' א' וכן אבל התירו לו מלאכה בצנעה וכן בשני של חולין מ"א א' אמרו אין שוחטין לתוך הגומא אבל עושה גומא לתוך ביתו כדי שיכנס הדם לתוכה ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין הרי שנאסרה בשוק והותרה בבית וכן בראשון של משקין ח' ב' ועושין ארון עם המת בחצר הא ברשות הרבים לא וכן הרבה הוזכרו בתלמוד המערב באחרון של כלאים ומ"מ ברוב מקומות הלכה כן ומפני זה אמרו במסכת שבת פרק חבית לדעת גדולי הפוסקים שאם נשרו כליו בשבת במים אינו שוטחן בחמה אף שלא כנגד העם אלא שיש חולקין בה לפסוק שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ונראין הדברים על שאר השמועות שהזכרנו שאינן במחלוקת שזו של גומא כשהוא עושה בביתו אפילו היו רואין אותו אין כאן משום מראית עין כלל שהדבר ניכר בבירור שלנקר חצרו הוא עושה מה שאין כן בשוק שאין לו אצל ניקורה כלום ושאר הדברים נראה טעם התירן שאע"פ שהרואים סוברים שהוא אסור אינו אלא היתר ואינן אלא כעין גזירות ותקנות ואף צינור ממין זה שהרי כלאחר יד הוא ובמקום פסדה לא גזרו מה שאין כן בשובך שאלו היה מה שהם סוברים ר"ל הטחת גגו היה איסור גמור וכן בשטיחת בגדים שמא הם סבורים שכבס והרי הכבוס מלאכה גמורה ומן הנמצא אתה יכול לפרש על שאינו נמצא:

3 אע"פ שהתרנו בהולכת הסולם לשובך על הצדדין שהזכרנו החזרה אסורה לא נאמר בכגון זה להתיר סופה משום תחלתה שאין פסידא בכך ושאר דברים שהוזכרו בסוגיא זו כלם מתבארות בפרק זה איש על מקומו:

4 לענין ביאור זה שהקשה אלמא גבי שמחת יו"ט בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא הוא ממה שמצא במשנתנו בהולכת סולם שאין בה איסור מוקצה גמור ולא איסור מלאכת חול גמור ואחר שיש שם איזה סרך של איסור מחמירין בית שמאי ואין חוששין לשמחת יום טוב ובית הלל מתירין שמאחר שאין כאן מוקצה גמור ולא איסור מלאכה גמור סרך איסור נדחה מדין שמחת יו"ט והרי בחפירת דקר הוא כיוצא בה שאין כאן מוקצה גמור שהרי הדקר הכינו ולא איסור מלאכה שהרי העמדנוה בעפר תיחוח אלא שיש כאן סרך חפירה ונמצא בית שמאי מקילין בה לשמחת יו"ט ובית הלל מחמירין ולא הקשה ממשנת ביצה דהתם טעמא דמתניתין לפום מאי דקא סלקא דעתין משום מוקצה הוא ותירץ לו שמוחלפת השטה ואף בזו בית שמאי מחמירין והשיבו דילמא לא היא דהא דחפירת דקר הא דשרו בית שמאי משום דכיון דאיכא דקר נעוץ ועפר תיחוח אין כאן שום סרך של איסור חפירה או שמא בזו של סולם התירו בית הלל מפני ששובכו מוכיח ואין כאן מראית העין כלל ועל דרך זה אתה מפרש בכלם שזו של נטילת יוני שובך אף בית שמאי מודים שבדבורו פקע דין מוקצה הגמור ואעפ"כ מחמיר עד שינענע ולבית הלל אף כל סרך שבמוקצה נפקע בדבור וזו של עלי אף בית שמאי מודים שאינו איסור גמור הואיל ולצורך אוכל נפש מטלטלו אלא סרך איסור הואיל ומלאכתו לאיסור ולבית הלל אף סרך איסור אין בו הואיל ותורת כלי עליו ונתינת העור שהופשט ביו"ט לפני הדורסן אף לדעת בית שמאי אין בו עבוד גמור אלא שיש שם סרך איסור ממני שהדריסה עושה קצת עיבוד ולבית הלל אף סרך איסור אין בו הואיל וחזו למזגא עליהו שעקר ישיבתם כך היתה שוטחין עור בגד על הקרקע ויושבין שם בהסבה:

5 ומ"מ משנת סילוק תריסין שהתירו בית הלל אף חזרתן ואע"פ שאין בנין בכלים מ"מ טירחא יתירה איכא ושרו לה מדין שמחת יו"ט וא"כ זה של דקר על כל פנים מוחלפת ושמא תאמר איפוך זו של תריסין ודקר יהא נעוץ במקומו א"כ קשיא דבית שמאי אדבית שמאי שבנתינת עור לפני הדרסן לא התירו החזרה אלא זו של דקר הוחלפה ואע"פ שבעדיות היא שנויה כן הרי אף סלוק תריסין שנויה שם כמו שנשנית בכאן ועל כל פנים אחת מהן מוחלפת והתימה מגדולי הפוסקים שהביאו את שתיהן כצורתן ואיפשר שאין סוברים כמסקנא זו שאף זו יש לישבה דעד כאן לא קא אמרי בית הלל אלא דמאחר שאין בנין בכלים טירחא לאו חששא היא ומעתה אין להחליף אחת מהן והרי שתיהן נשנו כצורתן במסכת עדויות ואף בקצת ספרים ראיתי שגורסין כאן ודילמא עד כאן לא אמרי בית שמאי התם דאיכא דקר נעוץ וכו' אי נמי עד כאן לא אמרי בית הלל התם אלא דאין בנין בכלים ולגירסא זו אין צורך בחלוף אחת מהם:

6 המשנה החמשית בש"א לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד יום ובה"א עומד ואומר זה וזה אני נוטל אמר הר"ם פי' מה שאמ' בית שמאי שאסור ליקח היונים ביום טוב אלא אם כן נענע מערב יום טוב הוא בבריכה ראשונה שבאותו שובך כי האדם חס על בריכה ראשונה ושמא ימלך ולא ירצה לקחתם ואחר הכנסת יו"ט ימלך שנית ויקח אותם והם מוקצה אבל בבריכה שניה והבאים אחריהם אין מחלקת ודי לו שיאמר זה וזה אני נוטל:

7 אמר המאירי לא יטול וכו' כונת המשנה לבאר איזו הכנה מועלת ליונים שבשובך ואיזו אינה מועלת בהם ואמרו בית שמאי שלא יטול אא"כ עלה בשובך מערב יו"ט ונענע אותם שרוצה להכין ולא די לו בהכנת דבור כשאר מוקצה שמא ימצאם כחושים ונמלך עליהם ויטול מן האחרים שלא הכינם אבל מכיון שנענעם כבר ביררם מבערב ואין לחוש להמלכה ובית הלל אומרים שאין צריך נענוע אלא עומד לשם ואומר בלבו הריני נוטל למחר זה שבחלון זה וזה שבחלון זה שמאחר שביררם בדבורו אין לחוש להמלכה כלל אפילו ימצאם כחושים שמאחר שלא הקפיד למשמשם דעתו נגמרה על מה שהוציא בשפתיו בין שמנים בין כחושים והלכה כבית הלל ואפילו בבריכה ראשונה שאדם רגיל להניחה לצוות לאמה והיא מוקצית ביותר והיה ראוי להחמיר בה יותר משאר בריכות שהגוזלות יולדות פעם אחת בכל חודש חוץ מתקופת טבת ומשנה זו לא נאמרה אלא באפרוחים המדדין אבל היו מפרחין כל צרכן אין הכנה מועלת בהם ואפילו בנענוע שהרי הם מחוסרים צידה וצריך שיצודו מבעוד יום או שיקשור את כנפיהם כמו שיתבאר בפרק שלישי והלכה כבית הלל:

8 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: